מאירי על יבמות מ״א ב

1 החולץ למעוברת על דעת שאם תפיל לא יהא צריך להזקק לה או שחלץ לה בתוך שלשה חדשים ונמצאת מעוברת אם ילדה ולד של קיימא כבר ביארנו לעיל ל"ה ב' שאין החליצה כלום וכשרה לכהונה אלא שמכל מקום צריכה כרוז כדי שלא יאמרו חלוצה כשרה לכהונה ואעפ"כ לכתחלה אין מורידין אותה לכך דאיכא מאן דחזי בחליצה ולא שמע בכרוזא כמו שביארנו בראש הפרק:

2 ולענין ביאור סבורים היו בסוגיא זו לבאר טעם משנתנו לדעת ר' יוחנן במה שאמרו שלא תחלוץ תוך שלשה אע"פ שהוא סובר שחליצת מעוברת שמה חליצה מטעם זה ר"ל שמא יהא ולד של קיימא ואין חליצתה פוסלת לכהונה ואתה מצריכה כרוז ואף לכשתכריז איכא דחזי בחליצה ולא שמע באכרזתא ומכל מקום הקשו בה תינח אלמנה כלומר שהיא ראויה לכהונה גרושה מאי איכא למימר שהרי אינה ראויה לכהונה ופירשה משום דמפסיד לה מזוני ר"ל שהיבמה כל אותן שלשה חדשים שהיא צריכה להמתין ניזונת מנכסי הבעל דהא מאחר שהיא צריכה להמתין אנו קורין בה כל יומי מיגר אלמנותיך וכשחלץ לה בתוך שלשה הפסידה מזונותיה וחזר והקשה ארוסה שאינה בדין מזונות וגרושה שאינה בהכשר כהונה מאי איכא למימר עד שתירצה מטעם כל שאינה עולה ליבום כו' כמו שפירשנו במשנה ומכל מקום למדת מכאן שהיבמה שחלצה בתוך שלשה חדשים הואיל וכל שנמצא שאינה מעוברת חליצתה חליצה אע"פ שעדיין צריכה להמתין הפסידה מזונותיה וכן למדת שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות לא מארוס ולא מיבם:

3 זה שאמרו שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה הקשו עליה בסוגיא זו ממה ששנינו הספיקות חולצות ולא מתיבמות וחקר עליה מאי ספיקות אילימא ספק קדושין כגון זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה תתיבם ממה נפשך אי קדושי נינהו שפיר קא מיבם אי לאו קדושי נינהו נכרית בעלמא קא נסיב אלא לאו שקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע אי זו מהן קדש ומת ונזדקקה המקודשת לפני יבם וקאמר דחולצות ואין אומרים ימתין עד שיבאו עדים שיבררו אי זו קדש אלא חולצת מעכשו אע"ג דהשתא לאו בת יבום היא ואם כן אף יבמה בתוך שלשה תחלוץ מהשתא והא דלא מקשי ליה מכמה ספיקות שאמרו עליהן חולצות ולא מתיבמות התם משום דלא איפשר שאם לא תחלוץ לעולם תאסר ועל כל פנים סומכין לומר אם בת יבום היא בת חליצה היא אבל זו איפשר לברר על הדרך שביבמה תוך שלשה איפשר לברר ואפילו הכי אמרינן עלה תחלוץ מהשתא ותירץ לו דהתם בת יבום היא שאלו נתברר מעכשו אי זו קדש תתיבם אבל יבמה תוך שלשה אפילו נתברר שאינה מעוברת לא תתיבם דהא אף בעקרה וקטנה תקנו כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שהמתנת שלשה חדשים לחליצה גזירה דרבנן היא דומיא דקטנה והא דמייתי לה מקרא דאם לא יחפוץ עיקר טעמא הוא דנסיב כלומר הואיל ומדאורייתא כשהוכר עוברה אינה בת יבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו ודילמא הוה ליה ולד של קיימא ואחר שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אף כשלא הוכר עוברה כל שיש לחוש לעבור אינה בת יבום מדרבנן ואחר שכן אינה בת חליצה ומכל מקום בדיעבד חלצה בתוך שלשה כל שלא נמצאת מעוברת כשרה כמו שכתבנו:

4 יבמה כל שלשה חדשים הראשונים שאי אפשר לה לחלוץ או ליבם ניזונת מנכסי הבעל שהרי מחמת איסור נשואין של בעל היא נאסרת ומיגר אלמנות קרינא בה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם משל בעל לא שהרי עכובה עכשו לא משום בעל הוא אלא מחמת יבם ומיבם נמי לא דלא עדיפא מארוסה דעלמא שאינה אוכלת עד שתגיע לזמן שהתנו ביניהם ובכאן אין זמן קבוע אלא שעת תביעתה הוא הזמן ואינה ניזונת עד שתתבענו וגדולי הרבנים פירשו עד שיכנוס תבעתהו בדין הרי זה זמנה וניזונת ממנו לדעתנו ולדעת גדולי הרבנים אף בתבעתהו אינה ניזונת מנכסיו עד שיכנוס ואם ברח זנין אותה מנכסיו ולשיטתנו כך הוא הדין אבל לשיטת גדולי הרבנים אינו אלא משום קנס ונראין הדברים כשיטתנו ממה שאמרו על זו בתלמוד המערב בפרק אע"פ פ"ה ה"ד חלה כמי שברח דמי ואי משום קנס חלה היאך ראוי לקנוס אלא מפני שהדין כך הוא ומכל מקום דוקא בעמד בדין תחלה ואחר כך חלה שאם חלה תחלה אינה ניזונת מנכסיו שהרי אף ארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל תחלה אינו מעלה לה מזונות כמו שביארנו בראשון של כתובות ב' ב' וכן פירשו בתלמוד המערב הלך למדינת הים ר"ל לצורך עסקיו ולא מחמת בריחה כמי שברח דמי ושמא תאמר והרי אמרו בסנהדרין ל"א ב' היבמה הולכת אחר היבם ואם כן תלך למקום שהוא ותתבענו לא נאמר כן אלא במקום שעיקר דירתו לשם אבל זה שעיקר דירתו בכאן והלך לו משתבעתו חייב ולמדת שאף בזו דוקא בהלך משעמד בדין ומכל מקום יראה לי שאף בהלך תחלה כל שנראה לדיינין שהוא מתעכב כדי להפקיע מזונותיה שמחייבין אותו ולמדת מכל מקום שכל שהוא כאן כופין אותו לכנוס או לפטור וכל שאינו אומר לכנוס ניזונת משלו עד שיכנוס או יפטור ואע"פ שאמרו כתובות נ"ז א' נותנין לאלמנה שלשים יום משתבעה לינשא בין שהוא רוצה והיא מעכבת בין שהיא רוצה והוא מעכב דוקא בשדעתו לנשואין וכל שרצה לישא נותנין לה זמן אבל כל שאין בדעתו לישא זמן למה:

5 נפלה לפני יבם קטן שאין ראוי לכנוס או לחלוץ אין לה מזונות כלל מן שמיא הוא דקנסוה ומכל מקום דוקא משלשה חדשים ואילך אבל כל שלשה ניזונת משל בעל וכל שחלצה אע"פ שאינה תובעת כתובה הפסידה מזונותיה מיד כדין גרושה ואפילו בתוך שלשה חדשים כן כמו שכתבנו למעלה:

6 יבמה שחלצה תוך שלשה שחליצתה כשרה כל שנתברר אחר כן שאינה מעוברת צריכה להמתין עד שישלמו שלשה משעת מיתת הבעל חלצה לאחר שלשה אינה צריכה להמתין כלל ששלשה חדשים שאמרו לא משעת חליצה ויבום הם נמנין אלא משעת מיתה וכן בגט אינה צריכה למנות משעת נתינת הגט שיצאה מרשותו לגמרי אלא משעת כתיבה כמו שביארנו למעלה ובמסכת גיטין י"ח א' ומכל מקום לענין ביאור אף לדעת האומר משעת נתינה בזו מודה שמשעת מיתה שאם התרתה לאיסור כרת ר"ל שהתרתה ליבם שהיא עליו באיסור אשת אח לאחר שלשה חדשים ממיתת הבעל כל שכן לשוק שאינה אלא בלאו אף בלא חליצה שראוי להתירה בשלשה לאחר מיתת הבעל: